שיעור קצר בהבנה 

שיעור קצר בהבנה

נפתח בסיפור סופי:
היה היה מלך גדול ולו ידיד נפש קרוב, חכם סופי. יום אחד אמר המלך לידידו הסופי: "ראה, ידידי, אני אוהב אותך כנפשי ורצוני לתת לך שי. אנא, בחר כאוות נפשך עד חצי המלכות!"
אמר הסופי: "אדוני המלך, איני רוצה מאומה".
"לא", הפציר המלך, "רצוני לתת לך מתנה. בחר עד חצי המלכות!"
"מלכי", אמר הסופי, "באמת איני רוצה דבר".
וכך דבקו השניים ברצונם עד שלבסוף פנה הסופי למלך ואמר: "אדוני המלך, התרשה לי לשאול אותך שאלה"?
"בבקשה", אמר המלך.
"אדוני המלך, תאר לעצמך שאתה במדבר. אין נפש חיה מסביב, השמש לוהטת ממעל ואין צמחיה להסתתר מפניה. אין מים בנמצא עד מעבר לאופק. אתה צמא וחש שלשונך נדבקת לחיכך. ככל שחולפות השעות מצבך מחמיר עד שאתה חש שהנה, סופך הגיע למות מצמא. ואז, ברגע האחרון, מופיע מישהו ומגיש לך כוס מים צוננים. בתמורה הוא מבקש את חצי מלכותך. התיתן לו את מבוקשו?"
"כמובן!" אמר המלך.
"אם כך", אמר החכם הסופי, "למה ארצה דבר השווה בערכו לכוס מים?"

מה המסר מסיפור זה? המסר הוא שאנו אחראים להענקת ערך לדברים החשובים בחיינו. כשאנו מצויים במדבר, תחת שמש לוהטת, ללא צל וגוועים בצמא, אנו מוכנים להקריב את חצי המלכות עבור כוס מים צוננים. אך בחורף, בעודנו מכורבלים לפני האח הבוערת, אם יציעו לנו כוס מים צוננים לא נזכה אותה אף במבט, ולבטח נעדיף כוסית יין. אלא שבמדבר הלוהט כוסית היין לא תעורר בנו שום רגש ולא תרווה את צמאוננו. אבל המדובר הוא באותה כוס מים, הנותרת ללא שינוי בין אם היא מוצעת במדבר ובין אם בחורף ליד האח. הערך שאנו מעניקים לה הוא שלנו בלבד.
למשל, כשאנו תורמים בגדים שאין לנו עוד חפץ בהם לעניים. הם יעריכו בגדים אלו מאד, וודאי ילבשו אותם לשבת או לאירוע חגיגי אחר, בשעה שבעינינו ערכם אבד.
כשאנו מעריכים דבר אחד על פני משנהו, בין אם זה חפץ או אדם, אנו גורמים להפרדה, לאי-הסכמה, לקונפליקט, כי הדברים הם בלתי נפרדים במהותם וכל ניסיון לתת ערך מוסף גבוה לדבר כלשהו על פני משנהו גורם לחיכוך פנימי שיתבטא בסכסוך חיצוני, כלומר, באלימות כלפי אחרים או כלפי עצמנו בצורת מחלות.
כל הסכסוכים בהיסטוריה האנושית נבעו מהענקת ערך לדברים ארציים, להפרדתם מן השלם ועל ידי כך לקונפליקט פנימי וחיצוני, שכן לעולם לא תהיה הסכמה בין בני-אדם באשר לערכם של דברים או אנשים, וכאשר הענקת הערך מלווה, למשל, בגיבוי דתי הנותן להם קדושה - הדברים מובילים, בסופו של דבר, למלחמות דת ולסכסוכים בין עמים, כאשר במישור הממשי של המהות השלמה, דבר לא השתנה והדברים נותרו בלתי ניתנים להפרדה, ממש כמו כוס המים. קונפליקט פירושו ניסיון להפריד את השלם לחלקים, כאשר מטבע הדברים השלם מנסה לחזור לקדמותו; וככל שההיצמדות לחלק המופרד תהיה חזקה יותר בגלל סיבות שונות, כגון דתיות, לאומניות וכד', בנימוקים של העדפת פלג מסוים על פני שאר החלקים המופרדים - התוצאה היא מלחמה פנימית וחיצונית.
כל הדברים נייטרליים. אין הם טובים ואין הם רעים. הם רק הווים וקיימים. אנו עצמנו גורמים לדברים להיות טובים או רעים בהתאם לשימוש שלנו בהם. כל קיצוניות גורמת להיפוך הצורה. אהבה היא רגש טהור ויפה כאשר מקבלים את האהובים כמות שהם מבלי לנסות לשנותם כדי להתאימם לצרכינו. באופן זה נשמרת זרימה מתמדת של אנרגיית אהבה קוסמית המוזנת מתוך עצמה וככל שהיא מתחלקת יותר עם האחר היא מתרחבת, מתפשטת וגדלה . אבל כאשר אהבה מאולצת לשירות האגו האנוכי בצורת תכתיבים, רכושנות וקנאה מחשש לאבד את מושא האהבה - רגש יפה זה הופך לשנאה הממיטה שואה על ראש בעליה. או, לדוגמא, קנאות דתית קיצונית ההופכת לאפיקורסיות, או להיפך. זהו אובדן איזון ואי יכולת לזרום עם זרם החיים ברגע זה.
הייעוד היחיד שלנו בחיים הוא לאהוב איש את רעהו. כל הסכסוכים והמשטמות מקורן ברעב לאהבה ובאי היכולת להשביעו. אנו גוף ונפש, וכאשר משביעים רק את הגוף, הרעב בנפש גדל בהתאם ואז טועים לחשוב שהשבעת הגוף ביותר כסף, יותר מעמד, יותר סקס, יותר בילויים, יותר ויותר מכל האפשר, יפתרו את הבעיה, כאשר באופן זה הבעיה רק מוחמרת בגלל התרחבות והעמקת הרעב הנפשי, באופן שבסופו של דבר לא ניתן להשביעו והאדם הופך לאומלל ולחולה נפש או גוף, או שניהם גם יחד.
כאשר נברא העולם נוצרו כל הנבראים - מינרלים, בעלי חיים, צמחים, בני אדם, כוכבים, שמשות וכד' - מתוך החומר ההיולי. עולם התופעות שבו אנו חיים הוא, על כן, עולם מוגמר שאינו ניתן לשינוי. עץ לא יוכל להפוך למתכת, ודג לא יוכל להפוך לאריה או לעץ. הדברים נתונים לנו כשהם מוגמרים ושלמים. לפיכך, אין כל אפשרות לשנות דבר בעולם החיצון, ודי לנו להתבונן בזיהום האוויר, בבעיית אפקט החממה, בזיהום הנהרות והימים, בעיית האוזון, בעיית הפסולת הרעילה ועוד ועוד, כדי לראות מה קורה כאשר מדענים נוטלים חומרים מוגמרים, מערבבים אותם אלה באלה ו"ממציאים" המצאות חדשות לבקרים.
העולם הוא פאזל ענק שבו כל החלקים נתונים אלה באלה בלא הפרדה ולכל אחד תפקיד שבלעדיו הפאזל לא יהיה שלם. לכן, גם אם נראה על פני השטח שאדם כלשהו מצוי בתחתית החברה ותפקידו שולי, זו טעות גסה, שכן חסרונו בפאזל יהיה מורגש ויגרום לחוסר איזון שישפיע על כלל החברה.
אנו נשמות בתחפושת והחיים מציבים בפנינו את כל האפשרויות לגלות את עצמנו ולהסיר את המסכות כדי לחוות אי-הפרדה והתמזגות עם הכוליות האינסופית.
ניטול לדוגמה את הארנבת. אין היא יודעת לדבר. לכל היותר היא יודעת לנהום. הסיבה לכך נעוצה בחסר היכולות המולדות המאפשרות לדבר. אם נבקש ממישהו לנסות ללמדה לדבר, אף אם יארך הדבר שנים אחדות - התוצאה לא תשתנה, שכן כאשר היכולות נעדרות אין כל אפשרות להוסיף על האין. זהו יצור מוגמר שהגיע לסופיותו.
עתה ניקח את האדם. כאשר אנו לומדים משהו חדש, מה זה אומר? זה אומר שלמעשה לא למדנו מאומה, אלא רק נזכרנו במה שכבר ידענו. שהרי האדם איננו יצור מוגמר כמו הארנבת, ואם הוא מסוגל "ללמוד", כלומר, להפנים דבר שלפני דקה לא ידע עליו מאומה - זה אומר שלא למד כלום אלא רק נזכר בידוע. היכולות ללמוד ולהבין פירושן שהן מו
לדות בתוכנו והן בלתי מוגבלות.
למשל, סמלים. הנשמה מדברת בסמלים. כשאנו מסתכלים בעינינו על העולם אנו רואים תמונות המוצגות בסמלים. איננו רואים מילים. כל עוד נישאר במסגרת התמונה, תהיה בינינו הסכמה ונחיה בשלום ובהרמוניה איש עם רעהו. אבל ברגע שאנו מפרשים את התמונה במילים על ידי הענקת ערך גבוה לדבר אחד על פני משנהו, אנו גורמים להפרדה ועל ידי כך לחיכוך ולאי-הסכמה.
הנשמה היא אהבה, אמת ואמונה ומטבעה היא שואפת להתמזגות עם הכוליות הנצחית, האינסופית. האגו, הכלי, הוא מנגנון מכני שנועד לשרת את הנשמה בשמשו ערוץ בינה לבין הגוף - כדי שהנשמה תסתכל על העולם דרך עיניים הרואות אחדות ואהבה בלי תנאי. כל אדם מקבל את מירב האפשרויות להצליח במשימה קשה זו. כל הקשיים בחיים נובעים מהתמרדות ומסירוב לקבל את מרות הנשמה, לתקן את הטעון תיקון ומניסיון לזרום בכיוון הפוך לזרימת החיים, כלומר, הפרדה. כאשר נשמות נולדות במשפחה מסוימת זה אומר שייעודן הוא להתגבר על כל הקונפליקטים ולהגיע לאחדות פנימית וחיצונית. לא להיות מהופנטים מהפרסונה החיצונית ולהגיב באופן מכאני על כל אירוע, אלא ללמוד להתבונן בדברים מהצד, מבלי לגעת, מבלי לנסות לשנות - לקבל ולתת:.לקבל כל דבר מבלי להתנגד ולתת בלי חשבון. ככל שניתן יותר - נתרחב ונוכל לקבל יותר, להתחדש, להתעלות למדרגה עליונה.
העולם שמחוץ לעצמנו הוא הבמה שעליה מופיעים השחקנים במחזה שלנו שאותו כתבנו ואותו ביימנו, ובעצם אנו גם השחקנים הראשיים והמשניים, אם כי אנו משקפים זאת על ידי השלכת התפקידים על אחרים. כשאנו נותנים תפקיד גדול מדי למישהו אנו מתלוננים שהוא מנהל לנו את החיים; וכשאנו נותנים תפקיד קטן מדי למישהו אנו מתלוננים שאין לו עניין בנו. אבל כל הזמן הבעיה היא שלנו. כי בהפרדה אנחנו כל כך שקועים בעצמנו, בעבר, עד שאיננו מניחים לאף אחד להיות שותף ולהתחלק בחוויותינו הפרטיות, ואז אנו מתלוננים שאיש אינו אוהב אותנו, שלאף אחד לא איכפת מה קורה לנו, כאשר באמת אנו הננו המפרידים את עצמנו. כאשר אנחנו שם, בחוויות העבר, זה אומר שאיננו כאן, ברגע זה, והיכולת להיות שותפים באמת בהרמוניה ובאחדות קיימת רק ברגע זה הכולל את כל הרגעים שהיו ושיהיו, כלומר, את הנצח.
הדרך הרוחנית איננה דרך של התבודדות או התנתקות מן העולם הסובב. זוהי דרך של הרמוניה בתוך חיי היומיום, דווקא על ידי פאסיביות, על ידי אי-עשייה, כלומר, על ידי עשיית הדרוש ברגע נתון ותו לא. לא על ידי הישענות על עבר או על ידי ציפייה לעתיד ורוד שלא יגיע לעולם. כל דבר המסיח את דעתנו מן הרגע הזה, מחזיר אותנו שוב ושוב לעבר או לעתיד, ופירושו שאיננו חיים כלל, שכן החיים הם הרגע הזה בלבד, לא רגע אחד לפני כן ולא רגע אחד אחרי כן.
להיות ברגע זו משימה סיזיפית קשה מנשוא, אבל שכרה בצדה. זרימה פירושה להיות חלק בלתי נפרד מן האנרגיה הקוסמית הסובבת, שהיא אהבה אינסופית בלי תנאי, תוך התמלאות והתרוקנות מתמידים, של נתינה וקבלה הרמוניים. בדרך זו הדברים כמו נעשים מעצמם, בזמנם הנכון ובמירב היכולות הקיימות ברגע הנתון.
הים המוליך את נחשוליו אל החוף שוב ושוב מבלי לחדול אף לרגע מסמל את האני בתוך הפעילות היומיומית, כאשר כל הפעילות נעשית על פני השטח, מבחוץ: הרחש הבלתי פוסק, הקצף, האורות המרצדים על פני המים כולם יוצרים אשליה של חיים מלאים ונצחיים, כאשר באמת כל זה רק מעלים את ההוויה האמיתית במעמקי הים, שם הווים החיים ושם הם נעלמים מעין רואה.
העשייה האקטיבית המכאנית מעוורת את הראיה הפנימית ומוליכה לאשליה שהעולם הוא זה הנראה מבעד לעיני הבשר. הרעב הבלתי נדלה לאהבה נותר כשהיה ושום הישג, ניצחון או אובייקטים לא יוכלו למלא את החלל הנורא שנוצר. ההישענות על קביים של עבודה, כסף, מעמד, פרסום, הישגים, בילויים, מין, קניות וכד' לא תוכל לעולם להניף את האדם אל מעבר לגבולות האני המוגבל, והרעב אל האחדות עם האני הנצחי חסר הגבולות רק יגרום לאדם להיצמד יותר לקביים ולאבד לחלוטין את חירותו.
ככל שאנו שולטים על יותר דברים, כך אנו משועבדים להם והם תלויים על צווארינו כמשקולות ברזל. לא לשווא אומר התלמוד "קנה עבד קנה רבו". הרעב הבלתי נדלה גורם לאנשים לטעות במקורו והם שמים את הדגש על הצד הפיסי: ההתרחבות ברכוש גורמת לדברים להשתבש ובמקום שהנשמה תוביל, ניתנות המושכות לפרסונה שאינה יודעת שובעה, שכן ככלי מוגבל היא תלויה באנרגיה חיצונית על מנת לשרוד והיא יונקת אנרגיה מאנשים ומחפצים על ידי שימוש בתאוות. ככל שהאדם חומרני יותר הוא זקוק ליותר אנרגיה כדי לשרוד ובסופו של דבר התאוות הופכות בלתי מרוסנות ומוליכות את האדם לאבדון. לחומר הגס יש נטייה לרדת למטה, בהתאם לכוח המשיכה של כדור הארץ, והוא מושך אחריו את האדם הנוטה לתאוות הפיסיות הגסות והנמוכות, ובה בעת שוכח את מקורו האלוהי. זה הסיפור הקדום על בני האלוהים שירדו לארץ, התאהבו בבנות האדם ושקעו כל כך ביצריות ובאנרגיות נמוכות, עד שלא היו מסוגלים עוד להשתמש בכנפיהם. הנמשל הוא אנו עצמנו, כנשמות טהורות אסורות בגוף ייצרי המושך לכיוון התאוות הנמוכות בלבד, ומוליך את עצמו ואת כל נספחיו לאבדון.
הנשמה היא חלק בלתי נפרד מאלוהים. ככזו היא מחוברת לכל יתר הנשמות בקשר נצחי. הנשמה שייכת לממדים גבוהים שבהם האנרגיות מעודנות יותר מאלו שעל פני כדור הארץ, אך ככאלה הן גם חזקות ואדירות יותר. ממדים גבוהים אין פירושם שהעולמות נמצאים אחד מעל משנהו, מן התחתון עד לעליון, אלא שהעולמות מצויים זה בתוך זה, והעולמות העליונים הם המעודנים והפנימיים ביותר, והם הנותנים את המהות, התוכן והאנרגיה לעולמות הגסים והנמוכים יותר. זאת, ממש כפי שהמנוע בספינה מניע את כל הגוף, אף שאינו נראה כלל לעיני הצופה מבחוץ. כלומר, ככל שההתעלות הרוחנית גבוהה יותר, כן חזקה יותר עוצמת האנרגיה של האדם ולפיכך גם היכולת לשלוט ברבדים שמתחת. אמונה פירושה ביטחון. לבטוח בנשמה פירושו להישען על אנרגיות שמפלסות את הדרך בכל הרבדים וכתוצאה מכך הדברים מגיעים במהירות הבזק. האדם רק צריך לבקש - ומבוקשו ניתן לו מיד. כאשר כל המחסומים סולקו, הכל מגיע בעתו, ואין צורך לעשות דברים מתוך לחץ או איום, בדיוק כמו הרוח.
הרוח היא סמל החיים על פני האדמה. בלעדיה לא יהיו חיים. כאשר היא נושבת בעדינות, היא מרעיפה מתיקות ועדנה: עלה אינו נושר מן העץ והתחושה היא של ליטוף אוהב ומרגיע. אבל כאשר הרוח סוערת וקשה, היא עוקרת עצים ובתים, מביאה עננים קודרים הממטירים גשמי זעף על הארץ, כאילו כל כוחות הטבע התאחדו לישות אחת שמטרתה לטהר את האדמה מן הזוהמה שדבקה בה מימות קדם.
הדרך הרוחנית קשה משום שעל אדם לשנות את התנהגותו המכאנית, בעיקר להרפות ולהניח לנשמה להוביל. החברה המודרנית מלמדת את האדם מילדותו לתחרותיות, להישגיות, להתערבות בכל פרט שפירושם אלימות. הדרך הרוחנית לעולם לא תראה באחר מתחרה. אם לא תושיט יד לעזור לאחיך הנכשל, סופך שיגרור אותך עמו אחורנית. הדרך הרוחנית היא דרך של הקרבה, של נתינה אינסופית, של היות זמין כל העת, של פתיחת הלב. כל החי על פני האדמה - הצמחים, בעלי החיים והאדם - נענים לקול הלב. הנשמה לעולם לא תסתפק באהבה על תנאי. השאיפה המתמדת להישגיות, לניצחון, להיות תמיד יותר מהאחר - פירושה רעב אינסופי לאהבה. זו קבצנות מודרנית, כאשר כל מה שהושג אינו מצליח להביא לפתיחת הלב. עשירים הם קבצנים בדיוק כמו העניים. האספנות הכפייתית של חפצים, רכוש וכסף מקורה ברעב הפנימי לאהבה. כל יצירות האמנות הגדולות אינן אלא חיקוי של הדבר האמיתי, והעובדה שכיום מעריכים יצירות אמנות על פי ערכן הפיננסי אומרת הכל. די לראות את אלפי העמותות המקבצות נדבות על מנת לחלק כסף שאינו שלהן כדי לזכות במחמאות ובאהבה. הבלבול בין האמצעי והמטרה גורם לכך שכל העמותות אינן מצליחות לתת פתרון אמיתי לשום בעיה, והן גורמות ליצירת נכות משני הצדדים: הישענות הדדית על קביים, כאשר הכסף הוא הגורם המקשר, גורמת לטינוף האנרגיה ולדלדולה, שכן שהפרסונה כמנגנון מוגבל זקוקה לאנרגיה מתמדת מן החוץ שאותו היא יונקת מן האחרים, בעיקר על ידי שליטה בהם. הנשמה היא חלק בלתי נפרד מן האנרגיה הקוסמית וככזו היא מתמלאת מעצמה, וככל שהיא נותנת יותר כן היא מתמלאת יותר. זה הקסם וזה הסוד.
החיים הם זרימה בלתי פוסקת בתוך האינסוף, והטבע הוא בבואה שלהם. בתוך זרימה אינסופית זו יצרו בני האדם בועה ובתוכה הקימו מוסדות ממשל, מוסדות תרבות, דתות, קניונים, חוקים שונים ולימדו את ילדיהם מדור לדור למצוא את אושרם בתוך חברה מלאכותית זו. אבל הדבר בלתי אפשרי, כי זה כמו לשחות נגד הזרם. די לראות מה קורה באמריקה, כאשר סופת טורנדו חולפת ומטאטאת בדרכה כל מכשול, יהיה זה בית, עץ, מכונית. האצבע המאשימה מופנית תמיד כלפי איתני הטבע, מתוך חוסר יכולת לראות שיצירת מחסום מלאכותי בתוך זרימה בלתי פוסקת יגרום, מטבע הדברים, לפיצוץ. לפיכך משתמשים בני האדם בכוח מיותר כדי לשרוד בתוך בועה מלאכותית זו, והכוח הזה מתבטא באלימות חיצונית ופנימית, בבניית בניינים גבוהים יותר ויותר ובקניוני ענק, כאילו מחסום גדול יותר יעצור את שטף החיים. כל סכרי הענק לא יעמדו בפני לחץ המים הזורמים שישטפו ויציפו את המכשול העומד בדרכם. העיוורון מתבטא בהקמת צבאות ענק המצוידים בכלי נשק להשמדה המונית של בני אדם ואובייקטים במהירות הבזק. משטרה גדולה וחזקה תגרום לעלייה באלימות הפשיעה, שכן הסיבה והתוצאה קשורות זו בזו בלי הפרד. צבאות גדולים יגרמו, בסופו של דבר, לאי-שקט ולסכסוכים בינלאומיים.בשל הדחף הפנימי הטבוע בהם להגיע לביטוי חיצוני. בנייני ענק גורמים לחוסר איזון בשבשם את זרימת האנרגיה סביבם ובתוכם. ככל שהמיקום גבוה ומרוחק מן הצמחייה והקרקע כן דלה בו כמות החמצן וכוח המשיכה אינו חזק דיו למנוע הפרעות נוירולוגיות ופיסיולוגיות, כגון חוסר יציבות, סחרחורות, כאבי ראש, אי-שקט פנימי וכדומה. אמא טבע מספקת לנו את כל מחסורנו: את האוויר, את המים והמזון, את הלבוש, את הבית ואת האנרגיה המקיימת אותנו בחיים וככל שנהיה קרובים אליה כן ייטב לנו.
כאשר אנו מסתכלים, למשל, על עץ מה אנו רואים? האם אנו אסירי תודה לעץ על שהוא מעניק לנו מחסה מפני השמש הלוהטת? על הנייר שאנו משתמשים בו יומיום אם בצורת עיתונים או כנייר כתיבה? על הרהיטים המרהטים את בתינו? על הבית שבו אנו דרים? על היופי שהוא מקרין על סביבתו ואשר בלעדיו היה העולם שומם כמדבר? כאשר מסתכלים על הטבע, על אוצרותיו ובעלי החיים אשר בו רק מנקודת מבט של תועלתנות אנוכית, מתכווצת הראייה ועמה העולם הסובב, ואז מצטמצמים גם הצרכים בהתאם כשהכל סובב סביב האדם ותאוותיו המיידיות, אשר בהעדר יכולת לספקן גורמות להתפרצויות אלימות כלפי הסביבה וכלפי עצמו.
הסתכלות על העולם דרך הפרסונה המוגבלת גורמת לכל הדברים להיות קטנים וחסרי משמעות, בהיותם מופרדים לפריטים קטנטנים שאין בכוחם לקלוט ולהקרין את התמונה השלמה. כאשר הנשמה שולחת מסר: "אהבה בלי תנאי", הפרסונה מעוותת אותה ל"סקס עכשיו". שיא העיוורון הוא ללכת לפרוצות כדי "לקנות אהבה". הן הפרוצה והן הלקוח שלה חולים במחלה שמקורה רעב בלתי נדלה לאהבה. הכסף משמש גורם מקשר ביניהם, אבל כאשר הלב חסום, אין לכסף ערך והוא מאבד את משמעותו האמיתית כערוץ המחבר בין בני האדם. הכסף מסמל ערכים גבוהים של אהבה, חמלה, קבלה, נתינה וכד', והעברתו מיד ליד היא הזדמנות פז לפתוח את הלב ולהעביר בערוץ זה את הערכים הנעלים הללו. ההשקעה הטובה ביותר של הכסף היא בנתינתו, בקיומו במצב של זרימה מתמדת, אחרת הוא מתעפש כמו מזון המאוחסן זמן רב מדי. ככל שהנתינה גדולה יותר כן גדל ערכו של הכסף מבחינה רוחנית ופיסית כאחד.
נניח שאדם מבקש עזרה ממישהו, ולאחר קבלת העזרה הוא מבקש לשלם תמורתה. אם נותן העזרה יקבל את הכסף, ייווצר מצב של "תן וקח", של עסקה, בין שניהם בלבד ושום שינוי ממשי לא יתרחש מחוץ להם. אבל אם נותן העזרה יאמר: "לא, איני רוצה כסף! אם רצונך לשלם, עשה טובה למישהו אחר בחינם. ואותו אדם יעשה טובה למישהו אחר בחינם וכך הלאה", הרי רק בדרך זו ניתן יהיה לשנות באמת את העולם כאשר הדברים יתחילו לזרום מאדם אחד למשנהו באין מפריע. כאשר אדם מוכר את עזרתו בכסף, היא נגועה בזיהום תאוות הבצע ולא תועיל כהוא זה. ערכים אינם נמדדים בכסף ואינם יכולים להימכר, כי אינם רכושו של איש.
הכוחות הרוחניים הטבועים בנו נועדו להעלותנו לדרגת מלאכים, כפי שהיינו בעת בריאתנו. היופי שאנו חווים סביבנו הוא השתקפות היופי הפנימי של נשמתנו הנצחית. כאשר הלב פתוח רואות העיניים אחדות, אהבה, אמונה ואמת, שכן מתחת לשינויי הגוון של העור, הדעות וההופעה החיצונית כולנו זהים: הדם הזורם בעורקנו אדום; הריאות נושמות חמצן והגוף צורך מזון שכולנו שותפים בייצורו ובצריכתו.
התעלות רוחנית משמעה לראות שבה בשעה שבתוך הבועה המלאכותית שיצרו בני אדם ושבה הם נאבקים זה עם זה על פיסת קרקע, על כסף, על מעמד, על שליטה זו או אחרת איש ברעהו, בממד האמיתי הדברים הם בלתי משתנים, ממש כמו כוס המים, והם הרמוניים ומושלמים.